נולדתי ב-1928 בכפר יהודי בין ג'נקוי לבין סימפרופול. המקום הזה היה חם, מלא כרמים ושדות אינסופיים. גרנו באמידות בבית ענקי, שבנו אותו סבתא שלי ושבעת הבנים שלה. עד מהרה כולם עזבו לעיר ללמוד ולעבוד, אך האב שלי נשאר עם אִמו.
הוא נשא אישה, אחר כך נולדו לו אני ואחי הקטן החולני. אמא הייתה חולנית עצמה, אך היא הייתה אישה טובת לב וידעה צמחי מרפא. לא היה רופא בכפר, לכן כשאיש היה חולה, פנו לה. האח שהיה תמיד חולה ושקט היה איתה. אצלנו גרו גם אישה רוסייה שמה אוֹלֵיצְ'קָה וילד רחוב שאמא אימצה אותו.
בקרוב אוליצ'קה למדה יידיש ולימדה אותי לדבר, לקרוא ולכתוב רוסית. חלמתי נורא ללכת לבית הספר, אך לא קיבלו אותי כי לא היה מספיק מקומות. אז אוליצ'קה לקחה את השרפרף, החזיקה את ידי, והלכנו כלפי בית הספר.
באולם גדול לימד מורה לשתי כיתות, כיתה ב' וכיתה ג', במקביל. הצמדתי את השרפרף לשולחן והכרזתי: "אני לא עוזבת!". אז בדקו את הקריאה והחשבון שלי, ואחרי כך הרשו ללמוד. אבל במהרה נאלצתי לעזוב את הלימודים.
בקיץ הייתי ישנה מתחת לעץ שיטה שהיה בחוץ. העץ התעלה על הגג והיה כל כך ענקי, שלא יכולנו לחבוק אותו אפילו תוך כדי שילוב ידיים יחד. כולם זיהו את ביתנו על פי העץ הזה.
פעם אחת בגג השתכנו דיות. הן היו גונבות את האפרוחים שלנו, וזה עצבן אותי מאוד. טיפסתי אל הרעף על העץ והרסתי את כל הקנים. באותו זמן עבד האב בשדה. אמרו לו: "לך תראה איפה בִתך מטפסת". הוא שידל אותי לרדת מלמעלה בחיבה, אך לאחר מכן הכה אותי כל כך קשה שכל שבוע יכולתי לשכב רק על הבטן. לא היה אפשר לגעת בגבִי. זה היה הלקח שמגיע לי.

ילדות. עץ שיטה

האב גויס באוגוסט 1941. הוא קפץ אל החצר על סוס שחור, לבוש במדי קרב עם רובה מאחורי גבו. האב אפילו לא ירד מסוס. הוא נישק אותי ואמר: "את התקווה היחידה". מהרגע ההוא צעדתי על נתיב עצמאי והתחלתי לעבוד. הייתי בת 13.
הייתי עובדת בשדה, בחווה, בגינה - עשיתי הכל. פעם השתתפתי בכרית חפיר. הגרמנים שמו לתוכו אנשים חיים וחָצו אותו על הטנקים. התגלה כי הילד שגדל בביתנו היה אנטישמי. הוא קשר את היהודיה הזקנה לעמוד ענבים וכרת את חזותיה. נאלצנו לעזוב את קרים.

המלחמה. עמוד הענבים

אמא, אחי ואני הובלנו עדרים לים השחור ברגל. במהרה האח שבר את רגלו. לא היו לנו קביים, ואני נשאתי אותו. בקֶרץ' העברנו את העדרים לחצי האי טאמאן, אך לא יכולנו לעבור שמה בעצמנו. לפנינו הוטבעה ספינה מלאה באנשים ואז אוניית מלחמה הגיעה לחוף. הדוד שלי היה בתפקיד הקצין הבכיר. נקבתי בשמו, ביקשתי. הועברנו.
בחצי האי טאמאן היו מושבות הגרמנים. התושבים הגרמנים עצמם גורשו. קיבלנו בית ללא זכוכית. התחלתי לזגג את החלון, אך לא מלמטה אלא מלמעלה. זכוכית נפלה וחתכה את היד שלי. ויתרתי על זה. בטאמאן היה קר מאוד, אז בקרוב נשלחנו לאזרבייג'ן.

חצי האי טאמאן. זכוכית

הסיעו פליטים ברכבת דרך תחנת עיר טִיחוֹרֶצק. לפנינו נהרסה רכבת כולה, אך התמזל מזלנו לעבור. באזרבייג'ן אירחה אותנו משפחה רוסית.
התגוררנו במטבח, ישנו במיטה אחת. בעלי בית היו מאבדים תינוקות, ואמא פעם הצילה את הבת שלהם. על כן משפחה זאת ותושבי הכפר התנהגו לנו בנחמדות. לא לכולם מהפליטים היה מזל כמונו.
הייתי דוורית, חולבת והייתי מטפלת בכרם. אולם בא רעב. תוך זמן קצר אכלו את כל העשבים. הרבה אנשים מתו. פעם גם אני כמעט מתי. התעלפתי מרעב ישר לבור. אני לא יודעת, כמה זמן הייתי חסרת הכרה, אך כבר התחילה ההתנפחות.
החורף היה נורא קשוח, המים בתעלות קפאו כך שלא היה אפשר לפרוץ את הקרח. פעם הצלחתי לעשות חור, הופיע חמצן, והבאתי הביתה לא מים אלא שני דליים של קרפיונים גדולים. אמא מייד הגישה את הדג לאחרים כדי שיסעדו לפחות קצת.
בקרוב הגיע מכתב מאת דוד מסְבֶרְדְלוֹבְסְק. הוא הזמין אותנו לגור איתו. נסעתי למשטרה כדי לקחת את תעודת הזהות שלי. שם הציעו לי להתגורר יחד ותמורת הבטיחו לספק מזון. גייסתי כוחות אחרונים וזעקתי ברוגז שלא אתמסר לגבר. עברנו לנגורנו-קרבאך לעומת סברדלובסק.

אזרבייג'ן. שני דליים של קרפיונים גדולים

הסיעו פליטים ברכבת דרך תחנת עיר טִיחוֹרֶצק. לפנינו נהרסה רכבת כולה, אך התמזל מזלנו לעבור. באזרבייג'ן אירחה אותנו משפחה רוסית.
התגוררנו במטבח, ישנו במיטה אחת. בעלי בית היו מאבדים תינוקות, ואמא פעם הצילה את הבת שלהם. על כן משפחה זאת ותושבי הכפר התנהגו לנו בנחמדות. לא לכולם מהפליטים היה מזל כמונו.
הייתי דוורית, חולבת והייתי מטפלת בכרם. אולם בא רעב. תוך זמן קצר אכלו את כל העשבים. הרבה אנשים מתו. פעם גם אני כמעט מתי. התעלפתי מרעב ישר לבור. אני לא יודעת, כמה זמן הייתי חסרת הכרה, אך כבר התחילה ההתנפחות.
החורף היה נורא קשוח, המים בתעלות קפאו כך שלא היה אפשר לפרוץ את הקרח. פעם הצלחתי לעשות חור, הופיע חמצן, והבאתי הביתה לא מים אלא שני דליים של קרפיונים גדולים. אמא מייד הגישה את הדג לאחרים כדי שיסעדו לפחות קצת.
בקרוב הגיע מכתב מאת דוד מסְבֶרְדְלוֹבְסְק. הוא הזמין אותנו לגור איתו. נסעתי למשטרה כדי לקחת את תעודת הזהות שלי. שם הציעו לי להתגורר יחד ותמורת הבטיחו לספק מזון. גייסתי כוחות אחרונים וזעקתי ברוגז שלא אתמסר לגבר. עברנו לנגורנו-קרבאך לעומת סברדלובסק.
אחרי חזרתי גילינו שאמנם סבסטופול עדיין הייתה בידיהם של הגרמנים, אבל סימפרופול כבר שוחררה. אז נסענו הביתה, לקרים, לכפר הולדתי.

נגורנו-קרבאך. חטיפה

עם שובי הביתה שוב עבדתי ללא הפסקה. לא עזבתי שדה, גם בלילה עיבדתי את התבואה. הייתי זורה אותה כל לילה מיד לאחר זריחת הירח.
המלחמה נגמרה.
חיפשתי הזדמנות לעזוב את המקום כדי ללמוד. הדוד שלי איבד את אשתו וביקש לעזור לו לטפל בשני ילדיו. נסענו לאלטאי, לעיר רוּבְּצוֹבְסְק.
הזדמן לאחי ללמוד בבית ספר, ואני התחלתי לעבוד עם דודי במפעל לטנקים. חלפו שלוש שנים. קיבלתי תואר שביעי בסדנת מכונאות, אך בסתר עוד קיוויתי לרכוש השכלה. רציתי לקבל תואר ברפואה.
כל דקה פנויה הייתי חודרת למדף התחתון של ארון ברזילי וקראתי שם ספרי לימוד פיזיקה וכימיה. בסדנת היציקה נמצאה מרפאה. הייתי הולכת לשם להסתכל. פעם מנופאית אחת נפלה לדוד לוהט. היא נמסה מהר. אז החלטתי לוותר על עבודה בסדנה במפעל אלא לא על רפואה.
במפעל נפתח בית ספר מקצועי. למדתי שם טוב. נתנו לי לעבור ללימודי ערב כדי אוכל להתקבל לאוניברסיטה אחרי כן. אך בבית הספר הזה התברר שאני תלמידה חלשה.
קיבלתי את הציון הכי נמוך על החיבור הראשון שלי. הייתי צריכה לקרוא הרבה. בלילות הדלקתי נר קטנה ולמדתי. הלכתי לישון בשעה שתיים וקמתי בשש. המשכתי להסתתר בארון לקרוא ספרי לימוד בזמן העבודה. הצלחתי לסיים את בית הספר. עמדתי ללכת לחַרְקוֹב, למכון לרפואה.
הבעלים דחה את התפטרותי, אך תחת זאת נתן לי חופשה לנסיעה באוגוסט. יצאתי לחרקוב מייד.

רובצובסק. מפעל לטנקים

לא התקבלתי למכון רפואי. יושב ראש ועדת הקבלה אמר לי בגלוי: "כל ציונים שיתנו לך יהיו "מצוין", אך האחרון יהיה רק "מספיק". סעיף 5… יש הוראה… את לא תתקבל מפני שאת יהודיה. לכי למכון חינוכי". זה פגע בי.
נרשמתי למכון חינוכי. לולא התקבלתי למכון, הייתי נשפטת על בטלנות חברתית. ולא התקבלתי. הגעתי מאוחר מדי והרשמה לכיתה כבר נסגרה. לפתע נוסף עוד מקום למועמדים. עברתי את המבחנים וקיבלתי "מצוין" בכולם מלבד גיאוגרפיה. נכשלתי לענות על שאלה אילו מותגי שעונים מיוצרים כעת.
לא יכולתי לוותר ולחזור הביתה בגלל ציון "טוב" אחד. הדיקן היה ישי שרמן, ובאתי לו להתלונן:

-
האב שלי נהרג במלחמה. אני עובדת מגיל 13, אני מהנדסת, בעלת ותק רב שנים, אינני מפוטרת ממפעל. עברתי את המבחנים וקיבלתי "מצוין" ורק "טוב" אחד, אך אינני עוברת את התחרות. תעזור לי להתקבל לקורס בבקשה. אני מבטיחה שאלמד.

-
טוב. בואי נמתין.
לפתע בחור אחד הועבר לפקולטה למשפטים, ותפסתי את מקומו. הייתי מאושרת.

משמעותו של הביטוי "סעיף 5" הוא אפלייה על בסיס לאום שנוצרה בברית המועצות כתוצאה מפרסום הלאום של אדם בתעודת זהות ומסמכים סובייטים אחרים. מקובל לחשוב שהמונח נטבע שכן הרשימה על הלאום נמצאה בשורה החמישית. לעיתים קרובות ניב זה מציין את הזהות היהודית במיוחד.

חרקוב. סעיף 5

התגוררתי בחדר מעונות ובין בחורות שלא היו זקוקות לשום דבר הייתי כמו מצורעת. לבשתי את מה שתרמו לי. הייתי נועלת מגפי גומי החורף. התפרנסתי רק ממלגה.
הייתה לי חברה פירה. היא נולדה למשפחה יהודית עשירה וטובה, אך היא עשתה כמה הפלות ולא ממש רצתה ללמוד. גרתי בבית משפחתה בתקופת בחינות. בלילות למדתי למבחנים וביום לימדתי את החברה שלי. תמורת זאת האכילו אותי.
האב של פירה היה איש חשוב מאוד בפוליטיקה. התייפחתי אצלם בבית כאשר מת סטלין, והוא ניגש לי, נישק אותי ואמר: "את טיפשה! מה את בכלל יודעת! את לא יודעת שום דבר! אני אוהב אותך מאוד".
באותו לילה התקשרו אליו ומסרו: "תתחפף מייד אחרת תיעצר". הוא עזב ולא ראיתי אותו שוב.

פירה

אני ופירה קיבלנו רק "מספיק" במבחן האחרון. ואם בשבילה לא היה טרגדיה לאבד את המלגה, בשבילי זאת הייתה עניין הישרדות. פירה שכנעה אותי לבקש ממורה מבחן חוזר.
המורה פתח את הדלת לבוש בחלוק מגבת. הוא אמר לפירה: "שפתייך הן אדומות, אך שכלך הוא שחור!" ואילו לי: "אל תבזבז אנרגיה, ידידי. תגיע לתחתית".
הייתי מתייפחת ארוכות… לא היה לי מקום ללכת אליו , לא היה לי כסף לכרטיס חזרה. מפחיד לחשוב איך עברתי את התקופה הזאת.

שורה זאת היא במקור ציטוט משיר של המשורר האוקראיני הידוע איוואן פרנקו.

הגיעי לתחתית

בחינות גמר הלכו והתקרבו. פעם הלכתי לספרייה אחרי השיעורים ונתקלתי בבחור. הוא אמר ששמו הוא לב. גם הוא היה יהודי ובא לחרקוב מלנינגרד לעשות התמחות. בקרוב התחתנו.
קיבלתי "מצוין" בבחינות גמר ממשלתיות, עמדתי להירשם ללימודים לתואר דוקטור. פקיד במשרד ההרשמה אמר לי: "אם תסכימי להתגורר יחד איתי, אז את כמעט מתקבלת". ניגשתי לדלת פתוחה: "החיים שלי היו קשים, אך בחיים לא מכרתי את הגוף שלי. אני אהיה מורה". בכך הסתיים התואר השלישי שלי.

בעלי ותואר שלישי

אחרי סיום הלימודים שובצתי לעבודה במערב אוקראינה, האזור שבו נהרגו הרבה מיהודים. זה היה מפחיד, אך הסכמתי ללכת לשם.
מנהל בית הספר דרש שאלמד באוקראינית, אך אני לא דיברתי אותה. ניסיתי בשיעור אחד. אחרי שיצאתי חוץ מהכיתה, נשמע צחוק נורא מאחורי הדלת. אני לעולם לא אשכח את הצחוק ההוא. רציתי שלא אבייש את עצמי שוב פעם. למדתי את השפה במרץ. עד שלא שלטתי בשפה, לימדתי ברוסית. השתמשתי לא בחומר מספרי לימוד אלא בחומר משלי שקיבלתי במכון החינוכי. ככה זכיתי בסמכות.

כפר אלכסנדרובקה, מערב אוקראינה. בית הספר

בעלי שובץ לבלגורוד. אחרי שהגענו לשם חיפשנו את החדר להתאכסן בו.
לב פגש אישה אחת: "תגידי, בבקשה, אולי את יודעת היכן ניתן לשכור חדר? אנחנו זוג צעיר, רק סיימנו ללמוד". היא עצרה, פתחה את הארנק שלה: "הנה המפתח. הדירה נמצאת ברחוב קלינינה, בית מספר 51 א'. זהו מפתח לאגף. השער לא נעול. והנה המפתח לבניין שלנו למקרה שתצטרכו כוסות או כפות. אני חוזרת מהעבודה בשש. להתראות!"
הבנו שנחיה בקרב אנשים טובים והחלטנו להישאר כאן לנצח. אני לימדתי בבית ספר ובמכון ולב עבד ברכבת כל חייו והועלה לדרגת סגן מנהל מסילת הברזל המקומית.
לימדנו יידיש לנכדינו, אז הם זוכרים ושומרים את התרבות שלנו. אך כיום אני בוכה בכל לילה. החיים פגעו בי שוב. בִתנו הנהדרת מתה מסרטן, הנכדים קברו את בנות זוגותיהם שמתו מהקורונה. לא האמנו באלוהים בתקופה הסובייטית, ואילו כעת כבר מאוחר מדי להאמין.

בלגורוד. אישה עם ארנק

הטקסט הוכן על ידי דריה בלוזיורובה כחלק ממיזם "נחמה" המוקדש לקיהלה היהודית של בלגורוד. התרגום לעברית נעשה על ידי אנה גצקובה.

автор: Дарья Белозёрова
переводчик: Анна Гацкова